החלטה בתיק ע"מ 3303/09

ביום 21.10.09 הגיע המשיב למעבר קלנדיה, ויידה אבן מטווח קצר לעבר עמדה ממוגנת בה שהתה שוטרת צבאית. האבן פגעה בזכוכית המשוריינת אולם לא גרמה לנזק. בעקבות מעשה זה נעצר המשיב והוגש נגדו כתב אישום המייחס לו עבירה של זריקת אבנים.

הן בבית משפט קמא והן בפניי לא הייתה מחלוקת על קיומן של ראיות לכאורה אלא על קיומה של עילת מעצר בלבד. בית משפט קמא הורה לשחרר את המשיב לאור גילו הצעיר, שכן טרם מלאו למשיב 15 שנים, ולאור העדר עבר פלילי, והסתפק בחלופת מעצר.

התביעה הצבאית סברה כי בהחלטתו שגה בית המשפט, שכן לטענתה, המשיב יידה אבנים לעבר החיילת ומעדותה עלה כי היא חשה שנמצאה בסכנה. התביעה טענה כי יידוי אבנים ממרחק של מספר מטרים לעבר החיילת מעיד על תעוזה ומסוכנות רבה בייחוד שהמשיב לא היה מודע לכך שהמדובר בזכוכית משוריינת. התביעה הוסיפה כי גילו הצעיר של המשיב אינו יכול לעמוד לו, שכן טיבן של עבירות אלה שהן מבוצעות בידי קטינים.

סניגורו של המשיב טען כי החלטת בית משפט קמא הינה סבירה וראויה ואין מקום להתערב בה.

דיון והכרעה

כאמור, אין מחלוקת בין הצדדים על קיומן של ראיות לכאורה. יחד עם זאת, מן הראוי לדייק ולומר כי התשתית הראייתית אינה מלמדת, כטענת התביעה, כי המשיב השליך את אבן כשהוא יודע שהעמדה אינה ממוגנת או מתוך כוונה לפגוע בחיילת. אין לכך בסיס לא בדו"ח המעצר ואף לא בחקירתו.

מדו"ח המעצר עולה כי המשיב נעצר בחשד של זריקת אבן "לעבר המעבר" ותגובתו בעת המעצר הייתה כי זרק אבנים "על המעבר". אין כל אינדיקציה כי השליך אבן לעבר חיילת או כי חשב שיוכל לפגוע בה. בנוסף, המשיב כלל לא עומת עם טענת החיילת כי השליך אבן לעבר העמדה הממוגנת בה הייתה אלא נשאל באופן כללי האם השליך אבנים. המשיב לא הכחיש כי השליך אבן, אולם בכך התמצתה החקירה ולא נעשה כל ניסיון לברר האם ידע כי המדובר בעמדה ממוגנת ואם בכלל ראה את החיילת בתוך העמדה.

לטעמי, מחדל חקירתי זה, בצירוף העובדה כי תגובתו הראשונית של המשיב כמו גם עילת המעצר הראשונית הייתה זריקת אבנים לעבר המעבר, ולא לעבר שוטרת או חיילת, מלמדים בסבירות גבוהה כי מבחינתו השלכת האבן הייתה לעבר המבנה. בודאי מאחר ומדובר במשפט פלילי, לא ניתן להסיק במקרה זה מסקנה עובדתית כי סבר שהוא יכול לפגוע בשוטרת שהייתה בתוך עמדה משוריינת, וכאמור, הראיות מלמדות דווקא על שלילתה של טענה זו.

יתר על כן, השוטרת הצבאית נשאלה מה מקור הרגשתה כי הייתה בסכנה ומסרה כי נבהלה בשל פגיעת האבנים בשמשה שמולה ומכיוון שזו הפעם הראשונה שדבר זה קרה לה. על פניו ברור כי למעט תחושת הבהלה המובנת, גם השוטרת הצבאית לא חשה כי צפויה לה סכנה אמיתית כלשהי.

מן האמור לעיל המסקנה הינה כי המשיב אכן יידה אבן לעבר מעבר קלנדיה, אולם לא ניתן לייחס לו מאפייני חומרה כטענת התביעה. מאחר ומדובר ביידוי אבן לעבר עמדה ממוגנת, המסקנה המתבקשת הינה כי המסוכנות הנובעת ממעשהו של המשיב הינה נמוכה יחסית.

אמנם, הלכה היא כי יידוי אבנים לעבר מטרה כלשהי מקים ברגיל עילת מעצר של מסוכנות (ע"מ 2926/09 התביעה הצבאית נ' שובכי), אולם אין פירושו של דבר שיש לשלול את האפשרות לחלופת מעצר במקרים המתאימים. גם כאשר קיימת עילת מעצר, מחוייב בית המשפט לבחון האם ניתן לאיין את המסוכנות בחלופת מעצר, ובייחוד כאשר המדובר בקטינים (ראו בש"פ 7049/06 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(3), 4387). בע"מ 1889/09 התביעה הצבאית נ' פקיה נדון מקרה בעל מאפיינים דומים ושם ציינתי את הדברים הבאים היפים גם לענייננו:

"כשמדובר בקטינים בני 14 או צעירים מכך, יש לבחון היטב חלופת מעצר שתאיין את המסוכנות. נערים, ואולי יש לומר ילדים בגיל זה, אינם מגובשים בדעתם ונוחים להשפעה. הכוונה העומדת מאחורי מעשיהם הינה פעמים רבות שונה באופייה משל חבריהם הבוגרים יותר. וכפי שנוסחו הדברים בע"פ 1583/91 מדינת ישראל נ' פלונים, פ"ד מו(5), 94 ,עמ' 99-100:

"הנחת המחוקק היא שלענין עבריין שהוא פחות מבן שמונה עשרה, על אף שלפי גילו נושא הוא באחריות פלילית, אין זדון רשעתו כזדון רשעתו של מי שמלאו לו שמונה עשרה. משום כך גם פסקנו ששיקול דעת זה מסור לבית המשפט גם לענין מעצרו של נאשם בעבירת רצח, שהוא קטין, שאין מעצרו חובה, כפי שכך הוא לענין נאשם בעבירת רצח"

מדברים אלה ניתן ללמוד בבחינת קל וחומר, לעניין מי שגילו בן 14 בלבד"

 כאשר מצרפים את המסוכנות הנמוכה ממעשיו של המשיב, בצירוף גילו הצעיר, עברו הנקי והעובדה כי דובר באירוע חד פעמי, אינני סבור כי נפל פגם בהחלטת בית משפט קמא אשר קבע במקרה זה חלופת מעצר.

לפיכך החלטתי לדחות את הערר.

ניתנה היום, 5 בנובמבר 2009,י"ח בחשוון התש"ע, בלשכה. מזכירות ביהמ"ש תעביר העתק החלטה זו לידי הצדדים.

שופט התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: